דברים שאפילו פנינה יודעת

לא מזמן נסעתי לניו יורק, ובהמלצתה של חברתי אנינת הטעם ש', נכנסתי לחנות הקוסמטיקה lush בסוהו. קודם כל, זאת אחת החנויות היפות שראיתי. הסבונים מעוצבים בצורות ממתקים מגרים, הריח מדהים, האריזות קורצות וכל המוכרים כל כך נחמדים!! אהבתי את העובדה שגם באתר האינטרנט של החברה וגם על המוצרים עצמם - כל הרכיבים מפורטים בצורה ברורה וידידותית למשתמש/ת. מדובר במוצרים חברותיים לגוף ולכדור הארץ, שלא מכילים דטרגנטים אלימים, חומרים משמרים, שאריות נפט או השד יודע מה - להיפך. כל המוצרים עשויים מרכיבים טבעיים, ומה שעוד מצא חן בעיני, הוא שעל כל מוצר יש מדבקה עם ציור של האיש שהכין אותו, שם ותאריך. איזו התחשבות!

המדבקה שיש בתחתית המוצרים

קניתי משם קרם לחות לגוף בריח ווניל, וגם מוצר שהוא פילינג לשפתיים, שמשאיר אותן רכות ולא סדוקות. נשמע מושלם? אז זהו, שממש לא! בשיא התלהבותי, חזרתי לארץ וסיפרתי לחברות שלי על החנות המופלאה, ואז אחת מהן זרקה - 'אה, "לאש", הם אנטישמיים, אסור לקנות מהם'. כמובן שאחר כך, כל מי שדיברתי איתו התפלא שלא ידעתי, וטען שזאת, כאילו, עובדה ממש ממש ידועה. אז תסלחו לי באמת שאני לא גולשת כל יום לאתר "אנטישמים דוט קום" בשביל לבדוק מי שונא אותנו, (יש הרבה, יו נואו), אבל באמת ניסיתי לבדוק אם הטענות נכונות. אז זהו, שהן כן. מדובר בחברה שלא מוכנה לפתוח סניפים בארץ כי היא מתנגדת לכיבוש ומנהליה קוראים להחרים את ישראל. זה ממש לא אומר שהם מעבירים כספים לחמאס, כמו שאתרים מסויימים טוענים, אבל זה עדיין הופך את הסיטואציה ללא נעימה. בכל מקרה, עכשיו אני מרגישה רע שקניתי שם קרם גוף ב-26 דולר ואני מאוד אשתדל לא ליהנות מהמוצרים שלהם. למרות שזה קשה. נו טוב, בפעם הבאה אני אלך עוד מאה מטר לחנות סבון של פעם. אה, סליחה, עכשיו הם קוראים לעצמם רק SABON. אבל אני חייבת לציין שהיא גם הייתה מפוצצת אנשים, ומלא יפניות. סחתיין עליהם. אבל אני בכלל נגד לערב קוסמטיקה ופוליטיקה, זה לא הולך טוב ביחד. אפילו פנינה רוזנבלום יודעת את זה.

המוצרים החתיכים

נ.ב - חוץ מהמוצרים האלה, פשטתי גם על החנות של origins. מואהאהא. קניתי את הקרם הזה, שסיקרן אותי, ומסיכה מטהרת שמוציאה את כל "הדברים" ש"תקועים שם". כלומר, בתוך האפידרמיס (אגב, זה התיאור שכתוב על האריזה. לא אני המצאתי! חמוד, לא?) . בינתיים עוד לא התחלתי להשתמש בקרם אבל ניסיתי את המסיכה והיא ממש, אבל ממש מהממת.

כששמים אותה אפשר להרגיש אותה פועלת, וברגע שמסירים אותה - יש הרגשה שהעור נושם, וגם הנקבוביות מצטמצמות בצורה משמעותית. בקיצור, אם יש לכם עור שמן, כמו שלי , יש מצב שתאהבו אותה מאוד. (אגב, את המוצרים של origins אפשר לקנות גם דרך StrawberryNET.com. אמנם לא ראיתי שיש להם את המסיכה הזאת במלאי, אבל שווה לבדוק מדי פעם אם יש, או לנסות מוצרים אחרים של החברה - הכל אמור להיות מעולה).

המשתנמכות

יש הרבה אנשים שאני מכירה, שמשנה לשנה רק נראים טוב יותר ויותר (ואולי זה גם בגלל שאני לומדת לאהוב אותם יותר ויותר), אבל יש גם כאלה שאצלן מתרחש התהליך ההפוך. אני קוראת להן "המשתנמכות", שזה בדיוק ההיפך מ"משתדרגות". קייטי פרי היא אחת מהן. אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת שבה היא התחרפנה, אבל מאיוונט לאיוונט היא נראית פחות כמו בת אנוש ויותר כמו ברבי פסיכית:

שזה עצוב, כי אני זוכרת שפעם היא הייתה ממש חמודה, באופן זואי-דשנלי שכזה. זוכרים?

עוד משתנמכת היא לייטון מיסטר. אני לא יודעת מה עובר על השיער שלה בעונה החדשה, אבל היא נראית פשוט רע! אולי בגלל שהדמות שלה בהיריון עשו לה גם תסביכים הורמונליים? מה זה זה?

לעומת השיער המ-ו-ש-ל-ם שהיה לה בעונות הראשונות:

לא, משהו רע עובר שם...

כמובן, כל זה לא תקף לגבי אהבתי הנצחית קים קרדשיאן, שבתחילת הדרך נראתה כמו מגישת חדשות מאל-ג'זירה:

דרך אגב, האבחנה של מ', האוטוריטה העליונה לענייני שיפוץ פנים היא חד משמעית - הייתה פה השתלה של עצמות לחיים.

PRADA Candy

השטן מצייץ בטוויטר

לידיעת הגולשת לורן וייסברגר (כן, אני יודעת שאת קוראת נאמנה של שיקסע): "פייג' סיקס" פרסם ידיעה מאוד משעשעת השבוע על חשבון טוויטר אנונימי בשם @conadelevator שכל הווייתו היא, ובכן, לצוטט לשיחות במעלית של בניין קונדה נסט בטיימס סקוור בניו יורק (אותו בניין בו שוכנת מערכת "ווג", בקומה ה-12) ולשגר אותן לאוויר. הקטע הפסיכי הוא שהחשבון צבר יותר מ-65,000 עוקבים, שבאופן מביך, זה יותר ממספר העוקבים שיש לחשבונות הטוויטר של חלק מהמגזינים בהוצאה. בעקבות הפרסום בניו יורק פוסט, החשבון צבר תאוצה היסטרית, ונסגר השבוע בהודעה ששיגר בעל/ת החשבון: "זה נהיה ממש מטורף. אוהב/ת את העבודה שלי. עדיף להפסיק. סורי". בזמן הקצר שבו הוא פעל, היו שם כמה ציוצים (או שמא יש לומר, ציתותים) הורסים, בין היתר של אנה ווינטור בכבודה ובעצמה. הנה כמה מפילים:

- נערה מחזיקה בראוניז בביישנות במעלית. קולגה אומר לה: "אני לא שופט אותך".

- מתמחה ואנה ווינטור במעלית עמוסה. מתמחה: ידה ידה ידה, הדוכס והדוכסית מווינדזור. א.וו: קיימברידג'. הדוכס והדוכסית מקיימברידג'. מתמחה: אני מצטערת.

- אישה בטלפון: "אני מצטערת שאתה בבית חולים. אני ממש צריכה את התמונות".

- בחורה #1: אני מתה על השרשרת הזאת, ראיתי אותה בבננה ריפבליק בשבוע שעבר וכמעט קניתי אותה גם. בחורה #2: זה גוצ'י.

- בחורה #1: נו, איך היא הייתה? בחורה #2: מהממת. אבל גבוהה מדי.

המירוץ לדירה התחיל

כבר שלוש שנים המיזנתרופ ואני גרים לנו בדירה חמודה על דיזנגוף, וכבר שלוש שנים, לקראת יולי, אנחנו אומרים שהשנה נעבור דירה. סיבות לעזוב לא חסרות: למרות שהדירה עורפית, דיזנגוף הוא רחוב די רועש, הנוף חזיתי לשכנים ובחופש הגדול אי אפשר ממש לישון, כי הבניין שלידינו הוא מה שנקרא "בניין סוויטות לתקופות קצרות", מה שפועל אומר -מקום מרבץ לקבוצות של תיירים קטינים מספרד, שכל לילה בין שתיים עשר לחמש לפנות בוקר, יוצאים למרפסת עם גיטרה (לעזאזל, תמיד יש להם גיטרה!) ושרים את כל להיטיו של אנריקה אגלסיאס בזיופים איומים. אבל כל שנה, אנחנו תמיד מתחילים לחפש, נבהלים ממה שאנחנו רואים, ואז מתחיל שלב התירוצים: בעצם הדירה מאוד חמודה, וגדולה, ואם סוגרים את כל החלונות וישנים עם אטמי אוזניים לא שומעים את הספרדים כל כך חזק, ובכלל - רק ההעברה תעלה לנו יותר ממה שבעל הבית זומם להוסיף לשכירות. אז די, מספיק. הפעם זה קורה באמת. כבר הודענו לבעל הדירה שאנחנו עוזבים ובחודש הבא, אינשאללה, אני כבר אכתוב לכם פוסטים מהשולחן במרפסת (כי החלטתי שתהיה לנו מרפסת). עוד משהו שאני מקווה שיקרה - הוא שבדירה החדשה תהיה לנו ספרייה ענקית לכל הספרים והדיסקים, והכי בא לי - שתהיה פינת תקליטים, שזאת האובססיה הנוכחית שלי:

חוץ מזה, רציתי לשתף אתכם בכמה אתרים שאני מבקרת בהם לאחרונה: הראשון הוא האתר של מוניקה רוז, שבימים כתיקונים מככבת בתור הסטייליסטית האישית של האחיות קרדשיאן שהן, כידוע, הגירל-קראש שלי כרגע (במיוחד קלואי! הכי קטנה, אבל הכי צעקנית ושמנמנה. לאב הר!). מוניקה, פרחולה לוס אנג'לסית חביבה, מציגה בבלוג גם את האאוטפיטים שלה, גם את של האחיות, וגם כל מיני תמונות יפות שהיא אוספת, והיא גם מעדכנת כמעט כל יום, אז ממש נחמד להכנס אליה. זאת מוניקה, נראית כמו קרדשיאנית אובדת בעצמה:

לבלוג for me, for you , הייתי נכנסת המון בעבודה הקודמת שלי. לא יודעת למה, אולי בגלל שקצת סבלתי שם ובבלוג הזה יש משהו מאוד מנחם. בעלת הבלוג היא היפסטרית ניו יורקית שעושה תכשיטים לא כל כך מכוערים מבד, אבל מצלמת ממש ממש יפה, במיוחד את כל הפחמימות שהיא אכלה בסוף השבוע ואת החתול החמוד שלה. מאוד חמים ומנחם, מאוד. לא נכנסתי לבלוג הזה כמה חודשים, כי הוא לא היה שמור בפייבוריטים של המחשב בבית, ובעבודה החדשה ממש אין לי זמן לעבור על בלוגים (כי בכל רגע פנוי אני צריכה לעבור על פרז ולדאגו שמא בלייק לייבלי הסתומה צילמה עוד תמונות עירום של עצמה). בקיצור, היום נכנסתי אליה שוב וגיליתי שהיא והבויפרנד שלה כבר לא גרים בניו יורק, אבל התמונות שלה עדיין מאוד חמימות, והחתול עדיין חמוד.

ובזמן שחיפשתי את הבלוג שלה, הגעתי לטאמבלר עם שם מאוד דומה - from me to you וזה טאמבלר מקסים, מקסים, מקסים, עם תמונות שקצת זזות - כמו בהארי פוטר! - אין לי מושג איך היא עושה את זה. בקיצור, טאמבלר ששווה ביקור.

כן, היא יודעת על מי לשים את הפוקוס...
זהו, שיהיה לכולנו שבוע קל ומקסים, עם מציאות נדל"ן איכותיות, אמן.

עדכון חם: בעל הדירה התקשר והודיע שאחרי שנעזוב, הוא מתכנן להשכיר את הדירה לתיירים. בקרוב הוא יבוא עם צלם לעשות פוטושוט לדירה. העזיבה נראית מוחשית מתמיד.

HURTS

אני הולכת מחר להופעה של HURTS! האמת היא שתמיד חיבבתי אותם, אבל לא חשבתי שאני אלך להופעה ודי שכחתי שזה השבוע, עד ש(אל תשפטו אותי) ראיתי בוורלי ביום שישי, ובאחת הסצנות השמיעו את השיר הזה ברקע:

ואז פתאום זה הכה בי: וואו, זה שיר מעולה! מפה לשם, החלטנו שאין מצב שנפספס את ההופעה שלהם, אז הולכים. המטרה עכשיו: ללמוד את כל המילים של כל השירים בעל פה עד מחר בערב. I'm on it!

הרהורי פוסט-פסח

חזרתי עכשיו מחופשה באיטליה, ואני יכולה להגיד שזאת הפעם הראשונה שנסעתי לטיול מאוד לא קצר שנסב כל כולו סביב נושא מרכזי אחד: אוכל. או ליתר דיוק: היה זה מסע אתגרי אל קצה גבול היכולת האנושית לבלוס המון אוכל איטלקי בשבוע אחד. נשבעת לכם, נחתתי לפני יומיים ואני עדיין הלומת פחמימות. זאת מין תחושה נעימה שאופפת אותך בזמן שאתם מזמינים עוד פסטה, פיצה, יין או גלידה ונשארת איתכם גם הרבה זמן אחר כך. זהירות, זה ממכר.

בכל מקרה, הייתי עם המשפחה שלי באזור ממש מקסים שנקרא אומבריה, ושכרנו את הבית הזה (תדמיינו אותו בלי הבריכה שהייתה סגורה בגלל שעדיין היה קר):






לשמחתי, נסעתי גם ליומיים ברומא עם המיזנתרופ, אבל למרות תקופת צנע מאוד קשה שכפיתי על עצמי לקראת הנסיעה, עדיין חזרתי עם תאוות השופינג שלי בידי. מצד אחד, היו שם את כל הרחובות היפים עם חנויות של פראדה, גוצ'י, מיסוני, שאנל, יופי לי. אני לא באמת יכולה לקנות שם מה שאני רוצה. ומצד שני, יש את האזור שנחשב יותר "עממי" שזה בעצם שם קוד לחנות אחת של h&m מפוצצת ישראלים ובנות תשחורת צווחניות ועוד מבחר מפואר של עשרות חנויות זארה מכל הגדלים ומכל הסוגים השזורות בעיר כמו פטריות אחרי הגשם. עכשיו, לא שיש לי בעיה נגד זארה אבל עם כל הכבוד, לא באתי ליומיים ברומא בשביל לבזבז את הזמן שלי שם. בסוף חזרתי עם שני תיקים וקרם עיניים, אבל התסכול עדיין שם, ואני מרגישה שאני אצטרך לפצות את עצמי על הקניות האבודות בקרוב. בקרוב מאוד.
אניווי, עכשיו חזרתי לארץ עם שני קילו יותר חייבת חייבת חייבת להוריד עד סוף החודש, אז חברתי הטובה ק' מתחנת. עכשיו, אתם צריכים להבין משהו עליה: מדובר בבחורה שמתכוננת ליום הזה משל הייתה היא אחותה האובדת של קייט מידלטון. היא הזמינה כל כך הרבה אנשים למה שהולך ומסתמן כסוג של פגישת מחזור ספק מרהיבה ספק מפחידה, ויודע כל מי שראה את "רומי ומישל" לפחות עשר פעמים כמוני, שפגישות מחזור הם הרגעים שבהם אתה הכי רוצה להיראות במיטבך. מהיום והלאה רק סלט בוקר צהריים וערב בשבילי!