בא לי לצעוק אני פרחה

אני לא יודעת למה, אבל אני חשה צורך להתנצל על תדירות הפיבלושים הנמוכה שלי בזמן האחרון. האמת היא שזה בגלל שאני עובדת ממש הרבה, מה שבמקום מסויים דווקא משמח אותי, אבל לצערי זה פשוט לא משאיר לי זמן לכתוב או יותר גרוע - להתעדכן! האספקט החיובי היחיד של מחסור בזמן פנוי, הוא שנמנע ממני לצלול עמוק מדי לתוך עולמה המעוות של הטרקטור האנושי מעיין חודדה, בצורה שממש תזיז לי אם מעיפים אותה או לא. בעצם, זה כן מזיז לי. אני ממש מקווה שלא יתנו לה שום שער (לא, אפילו לא במעריב), שלא יזמינו אותה לשום השקה, לשום תכנית אירוח, בבקשה בבקשה בבקשה שלא יתחילו לעבוד על חיקויים שלה בכל תוכניות המערכונים למיניהן, כי אני אקיא מזה. בואו פשוט נשכח שזה קרה.

בימים בהם כולם סביבי חולים, הימים מתישים וכרגע זה נס שאני לא מעולפת איפשהו בדרך למיטה, יש מישהי שאני חוזרת אליה כל לילה, והיא מנחמת אותי. קוראים לה קיארה (Chiara, ותודה לאנונימי החמוד שעזר לי עם הדקדוק), היא גרה במילאנו, והיא פשוט בחורה כלבבי. לא, אין לה סגנון אינדי-אורבני-קז'ואלי, נהפוך הוא. מדובר בסוג של פרחה: היא יותר מדי שזופה, יש לה שיער בלונדיני חרוך, היא מעין שילוב של LC ורותם סלע, היא זונת מותגים, חולת תיקים ויותר מדי מתאימה צבעים. תחזיקו אותי, אני עוברת פה girl crash אמיתי!!
קיארה-לורן-רותם, מתחזקת את הבלוג the blonde salad, שמתעד את החיים שלה במילאנו עם החבר החתיך שלה (לפעמים הם גם מצטלמים חצי ערומים, אל תתנו לזה להטריד אתכם), את הנסיעות שלהם, ואת האובססיה שלה לתיקים, במיוחד למספר הדגמים הרב של בלנסיאגה, אותם יש לה בערך במיליון צבעים שונים:

בכחול:


באדום:


בלבן:


בשחור:


בוורוד (רשימה חלקית):


עוד כמה תמונות. הפעם היא גיוונה עם תיק של מיו מיו, הנעליים של מארק ג'ייקובס:




את החולצה הזאת ממש אהבתי, כי היא כמובן פראפרזה על זאת:


זהו, אין לי מה לומר עוד חוץ מכנסו, כנסו. מדובר בבלונדינית שתאיר גם את היום הקשה ביותר שלכם. באחריות.