אבל עזבו את מידלטון זאתי, האהבה האמיתית החדשה שלי היא פרן קוטון (תודה ליאת!), המאממת. קוטון היא מגישת טלוויזיה בריטית, (בת 30), שהתחילה את הקריירה בתוכניות ילדים, אבל אין לה בעיה להגיש גם מצעדים, תוכניות מוזיקה, תוכניות ריאליטי, עצרות, והיא אף לא בוחלת בקדם אירוויזיונים. מה שנותנים לה, היא לוקחת. אני אמנם לא אוהבת את כ-ל מה שהיא לובשת, אבל ברוב המקרים, אני פשוט לא עומדת בזה! הנה כמה לוקים מה-fashion spot:
אבל חכו, היא לא באה לבד!
לפרן יש חברה טובה בשם Holly Willoughby (אפילו לא טרחתי לכתוב את השם שלה בעיברית) וביחד הן משווקות את עצמן כצוות ה-BFF האולטימטיבי. לפני כמה שנים הייתה להן תוכנית שידוכים במסגרתה הן סידרו ביחד דייטים לאנשים (פרן בעצמה רווקה, הולי נשואה פלוס אחד פלוס אחד בדרך. מיותר להוסיף שאנחנו בצד של פרן), ועכשיו הן מוציאות ספר הדרכה בשם The Best Friende Guide to Life.
מה שגורם לי לשאול, למה לעזאזל כל אחד מוציא ספר הדרכה לאחרונה? מה, אנשים כל כך חסרי בטחון ואוהבים שאומרים להם איך לחיות? או שהם מרגישים שהעולם שלהם עד כדי כך כאוטי שהם צריכים שמישהו יבוא ויסדר להם אותו? כמובן, אני בעצמי יכולה לענות על השאלות האלה כי הרי אני ג'אנקית של ספרי הדרכה (אני באמת חייבת לכתוב על זה פוסט מתישהו). ואחרי שרק השנה קראתי לפחות שלושה כאלה, הגעתי למסקנה שבסופו של דבר, אנשים כותבים ספר הדרכה כי אין להם משהו יותר טוב לכתוב. מעין "אין לי משהו משמעותי להגיד, אז בואו ואלמד אתכם להיות כמוני". ברור, יש ספרים שלימדו אותי דבר אחד או שניים (אני יכולה להמליץ לכם על זה של טים גאן במיוחד, וגם של טריני וסוזנה טוב), אבל היו כאלה, כמו Classy למשל, שחוץ מלהיראות טוב על המדף באמת שאין להם שום ערך מוסף. אבל האם אני רוצה לקנות את הספר של פרן והולי? נדמה לי שכן!
