‏הצגת רשומות עם תוויות הרהורים על החיים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הרהורים על החיים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

עלילות ש' בארץ האלקסה

טוב, אני מצטערת אם הבהלתי חלק מכם עם הפוסט הקודם, ותודה גם לכל מי שדאג! אז תנו לי להרגיע: לא, כלום לא קרה. וזאת בעצם הבעיה, שכלום לא קרה. אבל מה לעשות, לא תמיד מקבלים את מה שרוצים וככה זה בחיים. צריך פשוט להתמודד עם זה ולהמשיך הלאה.
חוץ מזה, ביום שבו מתפרסם פוסט אורח שלי בבלוג של ערוץ 8 (ליאת, אין כמוך!), אני לא יכולה לסבול את העובדה שאנשים חדשים ייכנסו לבלוג שלי וישר ייראו שחור בעיניים, נכון?
אז החלטתי לעודד את עצמי, ואולי גם אתכם, עם סיפור מרגש ומעורר השראה. סיפור על גדולתה של הרוח האנושית, על דבקות במטרה, של ניצחון הטוב על הרע והוכחה שלפעמים דברים טובים כן מגיעים לאנשים טובים. זה הסיפור על חברתי ש' ועל איך היא פגשה את האלקסה שלה.

תמונה: אלקסה על כיסא בבית קפה בבוגרשוב

מעשה שהיה כך היה: ש' התאהבה כבר מזמן בתיק הנחשק והחליטה שהוא צריך להיות שלה. היא חפרה באובסס באיביי בכל דקה פנויה, אך אבוי - התיק יקר - ומהג'וב שלה במשרד פרסום היא עדיין לא התעשרה.
אבל יום אחד, היא נכנסה לebay הבריטי, וראתה שם אותו. עכשיו לפני שאני ממשיכה, אציין את העובדה שבאתר הבריטי, בניגוד לאמריקאי, המוכרים צריכים להציג קבלה של המוצר, כדי להוכיח שהוא מקורי.
בקיצור, ש' ראתה שם את התיק, והאנגליה הקרירה שמכרה אותו כתבה שהיא החליטה למכור אותו כי היא קיבלה אותו במתנה מהאקס שלה, וכנראה שזה היה אקס מנוול במיוחד (למרות שאני עדיין לא מבינה איך זה יכול להיות אם הוא קנה לה את התיק!) כי היא לא רוצה שום קשר איתו או עם המתנות שלו. אז היא מוכרת.
המכרז על התיק התחיל והשתיים אפילו התחילו להתכתב ביניהן, אבל פתאום היא שמה לב שהתיק הוסר מהאתר. היא שאלה את האנגלייה במייל מה קרה והיא ענתה ל שאיביי החליטו להוריד את המכירה שלה כי אין לה קבלה (היא הרי קיבלה אותו במתנה) ואין מצב שהיא מתקשרת לאקס המרשע ואומרת "מאמי, אפשר את הקבלה של האלקסה, אני רוצה להיפטר ממנו".
בקיצור, אחרי דין ודברים, התכתבויות ומשא ומתן קשוח שסביר להניח שאני בחיים לא הייתי מצליחה לנהל, ש' סגרה איתה מחיר מיוחד (רמז: הוא נמוך) ועכשיו יש לה תיק חדש ליום ההולדת.
אז מה למדנו מהסיפור מעורר ההשראה הזה? אולי שהסבל של האחד יכול להיות האושר של האחר. אה, רגע, זה לא נשמע טוב. אז אולי שההתמדה משתלמת. או משהו כזה.

יום שני, 14 בדצמבר 2009

הקו העצבני

בפעם האחרונה, בכל פעם שאני פותחת טלוויזיה, אני מתעצבנת. ולא, אני לא מדברת עכשיו רק על איילה, שממש לא נראה לי הגיוני שכל גבר שנמצא איתה בבית פחות מחודש "מתאהב" באישה הזאת, שבמקרה הטוב נראית סביר ובמקרה הרע ביצ'ית במסווה. ראיתם איך היא ירדה אתמול על הביצה של אלין? כמה רוע מתחת לפני השטח!
אבל לא משנה, לא על זה רציתי לכתוב, כי זה עוד עיצבן אותי רק בקטנה. אחרי האח הגדול התחלתי לזפזפ, ואיכשהו נחתתי על התוכנית של גיא פינס, שבמסגרתה נשלחה כתבת שטח (אותה לא זיהיתי, מישהי מתולתלת כזאת בלונדינית) לסקר את הופעת הבכורה של נינט. בסוף ההופעה, הכתבת הזאת , שכרגע צפתה בהופעה של זמרת, ולצורך העניין לא משנה אם זאת נינט או חווה אלברשטיין, היא צפתה בהופעה של אישה שטרחה ועבדה על משהו, הכינה הופעה לקהל, וכ-ל מה שהיה לה להגיד ליהודה לוי אחר כך זה: "איזה חזה מהמם יש לנינט, לא יכלתי להוריד ממנו את העיניים כל הערב, איזה כיף לך".
עכשיו, עזבו את זה שמדובר בסוג של הטרדה מינית, שאפילו יהודה לוי נראה נבוך ממנה. מה הערך של זה לצופים בדיוק? מה, אני אמורה להסתובב לחבר שלי ולהגיד לו "יואו מאמי, ראית איזה חזה מהמם יש לנינט, כפרה עליה"? , איך בדיוק ההערה הוולגרית הזאת על איבריה המוצנעים של מישהי אחרת (כן, איברים מוצנעים, בהחלט) אמורה להיות רלוונטית באיזשהו אופן ועניין למי שיושב בבית? מה, הוא אמור להנהן בהסכמה? לקנא ביהודה לוי או בנינט? או שאולי ירוץ הוא עכשיו לקנות כרטיס למופע על מנת לצפות בפלא מקרוב?
ועכשיו אני מנסה לתאר את הסיטואציה מתרחשת במקום אחר, בארצות הברית למשל. אתם יכולים לדמיין לכם את ג'וליאנה ניגשת לחסוס אחרי הופעה של מדונה ואומרת לו, "שמע חביבי, איזה בז'ז'ים יש לאסתר, לא הצלחתי להוריד מהם את העיניים כל הערב?!" שתי סטירות היא הייתה מקבלת. בעצם, למה להרחיק? עזבו את ארצות הברית. נניח שזה היה בארץ, אבל הפוך. האם אחרי הופעה של יהודה לוי מישהי הייתה מעיזה לגשת לנינט ולהגיד לה: "איזו חבילה מדהימה יש ליהודה, לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים?". אז למה כשזה הפוך זה בסדר, ולמה אף אחד לא חשב להוריד את ההערה העילגת הזאת בעריכה? פעם ממש אהבתי את התוכנית של גיא פינס, אבל אם זאת הרמה הנוכחית שלה, אני שמחה שהיא יורדת.



נינט והמהממים

יום שני, 27 ביולי 2009

בלוגי אופנה זה לחלשות?

אני חייבת לציין שבימים האחרונים אני מוצאת את עצמי גולשת הרבה פחות בבלוגים של אופנה, והרבה יותר בבלוגים של אוכל, שבואו נודה בזה - מדובר בתחום שקרוב לליבי לא פחות.
אז בין בהיה של שעות בתצלומים של כל מיני מאפים מושקעים, ומתוקים מושחתים, וכל מיני מנות שנראות כל כך טעימות עד שאני יכולה ממש להריח אותן דרך המסך ו... שניה, יש לי פה קצת ריר - מצאתי את הבלוג החמוד של סאנוק, שחיה בתאילנד וכותבת רק על אוכל תאילנדי.


אהבתי במיוחד את הפוסט הזה, שהוא לא ממש על אוכל אבל בכל זאת מצא חן בעייני.

נ.ב - אני חייבת לציין שאת הפוסט הזה אני כותבת מהספרייה. מהספרייה!!! מה שאומר שחוסר המשמעת העצמית שלי בלימודים פשוט שערורייתית.

יום רביעי, 1 ביולי 2009

מהנעשה בעירנו

אתמול הסכמתי להתלוות אל קלבה לאירוע הפתיחה של ה"ביוטי סיטי", בעיקר כי רציתי לראות את דיוויד לה-שאפל, ואני חייבת לסכם שהיה ממש, אבל ממש מעפאן. לא אהבתי את כל הקונספט של המיזם הזה.
יש באמנות מושג כזה שנקרא "סימולקרום", שמתאר (תקנו אותי בבקשה אם אני לא מדייקת) חיקוי ללא מקור. תמיד כשמדברים על זה, נותנים את דיסנילד בתור דוגמא - כי הוא הרי מציג מתקנים שאמורים לשחזר את עולמה של סינדרלה לדוגמא, למרות שהיא מעולם לא הייתה קיימת.
אז ככה הרגשתי אתמול ב"ביוטי סיטי"הזה, כי זה כאילו איך שהייתם מצפים מאירוע של 'יופי' להיראות, אבל הוא בעצם קלישאה אחת גדולה של משהו שלא באמת קיים במציאות.
כי קודם כל, מה זה ביוטי? מה זה יופי בכלל? לפי "תערוכת הצלמים" שהוצגה שם, שהיו אמורים לתת את הפרשנות שלהם ליופי - יופי הוא בר רפאלי. בר רפאלי ערומה, או בר רפאלי בתחתונים, יופי הוא יעל גולדמן, או מקסימום - דוגמנית בת 15 עם סיגריה. תסלחו לי, אבל זאת לא חוכמה.
בנוסף, אישה ממוצעת שנכנסת להיכל הזה, מרגישה הכל חוץ מיפה. היא מרגישה שהיא צריכה לתקן את עצמה, לשפר את עצמה, וזה מאוד נוח - כי בעצם מדובר בשוק ענק של מוצרי קוסמטיקה, מסודרים לפי חברות.
בנוסף יש כל מיני הרצאות מפי מומחים כמו פיליס גלזר ויובל כספין - מה שאומר שלאישה היפה, לפי תפיסת המארגנים, יש גם אישיות של תוכנית בוקר.
והאכזבה הכי קשה - הייתה מכל העניין של הבאת דיויד לה-שאפל. לא הייתה שם שום עבודה שלו תלויה על הקיר, שום וידאו שלו, רק 2 ספרים פתוחים שהרבה אנשים ניסו לעלעל בהם בו זמנית. אחר כך, כשהוא עלה לבמה, הוא רק אמר כמה משפטים על זה ש"יופי הוא אינסטינקט אנושי והישרדותי", משהו שאולי היה מעניין לדבר עליו, אבל אף אחד לא פיתח את המילים שלו לשיחה. אז זה קצת העציב אותי, כי מי אם לא הוא אמור לתפוס את כל האבסורדיות שבאירוע המסחרי הזה.


* אז במעבר חד מהאירוע של אתמול, היום בערב אני הולכת להופעה של M83 בבארבי, ואני ממש מתרגשת!

אני ממש מתלבטת מה ללבוש, בהתחלה חשבתי ללכת על מראה ה"מוכרת-עם-הפוני-מאמריקן-אפארל", חבל רק שאחרי אתמול, זאת ממש לא גאווה גדולה להגיד את זה. אני לא מבינה למה היא הייתה צריכה לפשוט על החנות, לקנות את כל מה שעולה וגם את מה שלא עולה עליה. היא הרסה לכולנו.

בינתיים, תהנו מהקליפ המהמם של ההרכב המדהים הזה:


יום חמישי, 28 במאי 2009

O-M-G

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, יודע שאני מעריצה גדולה של ליידי גאגא. אבל תסלחו לי, השער הזה הוא אחד המכוערים שראיתי בחיים שלי!


מה עוד? היום מתפרסמת ב"הארץ" כתבה שסוקרת את "מגיפת"מכוני המניקור-פדיקור בתל אביב. (יש הרבה כתבות כאלו לאחרונה, כולן מציינות את הסניף החדש של יוליה בדיזנגוף, אז אני בטוחה שזה לא מקרי).
זה משעשע בעייני שדווקא העיתון שבאופן מובהק מזוהה עם המעמד הגבוה בישראל, כותב תמיד מתוך אג'נדה אנטי-צרכית כזאת. בסוף מה שיוצא זאת כתבה שמתארת את כל מי שבאה למקומות האלו כאישה חסרת בטחון עצמי ("ברגע שמזכירים לאישה איבר בגופה, היא מיד שונאת אותו") או סתם מטורללת ואת המקום עצמו כמפעל מנוכר, ספק בסיס צבאי, ספק בית זונות ("העובדות שקופות.. באחדים מהם מנהלת המקום אינה מעין מאדאם שמפנה ל"בנות" לקוחות).
אז בסדר, אני יכולה להבין מאיפה הגישה הזאת נובעת, אבל בכל זאת, אני לא חושבת שצריך ואפשר לאנוס אותה על כל עניין. אז נכון שהמקומות האלו תופסים לאט לאט את מקומה של הפדיקוריסטית "של פעם עם הגיגית", אבל מכאן ועד לתאר אותם כסוג של 'מקדונלדס' הדרך עוד רחוקה. מכוני הספא הם כולם עסקים מקומיים שהוקמו על ידי נשים, הם לא איזו רשת מיובאת מסיאטל. אני חושבת שפשוט הזמנים משתנים, וטיפולים קוסמטיים הפכו למשהו נגיש יותר, לא למשהו שעושים בשוש-שו באיזה חדררון אחורי.
זהו, עד כאן חפרתי. חג שמח!

יום ראשון, 12 באפריל 2009

הספירה לאחור החלה

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב לפני יומיים, כדי שאני אוכל להגיד שנשאר רק עוד חודש בדיוק להופעה של דפש מוד, אבל אני כל כך עצלנית. איזה מזל שזה הבלוג שלי ומותר לי.
עכשיו, לפי החוקים שהמיזנטרופ מחיל בבית, בערך חודש לפני כל הופעה חייבים להתחיל "דיאטה" ולשמוע אך ורק את הלהקה שמופיעה, ואת הלהקה שמחממת, ואת הלהקה שמחממת את החימום, כי אין דבר כזה, פשוט לא ייתכן, להגיע להופעה ולא לדעת את כל המילים של כל השירים. כן, אני יודעת שזאת סוג של הפרעה, אבל בואו נניח את זה בצד לרגע.

הנקודה שאני חותרת אליה, היא לא שאני זקוקה לרענון של דפש מוד חס וחלילה, אבל בקשר ליה יה יה'ז... ובכן, אני לא ממש מכירה את כל השירים שלהם. וזה בסדר, אין מה להתבייש! אבל מה? צריך להתחיל לתת עבודה. אז בשבועות האחרונים אני שומעת את האלבומים שלהם, עם דגש על האחרון - it's blitz!
הסיבה שאני כותבת על זה בכלל הא כמובן בגלל שאני ממליצה לכל מי שקורא לשמוע אותו גם, במיוחד את השיר הזה, שהוא ממש ממש יפה וגם מאובזר בקליפ משמח במיוחד:



ממש אהבתי את הרעיון של הסרטון. ההתחלה שלו מראה את הסלונית, קרן או, כשהיא נערכת מאחורי הקלעים לפני הופעה: היא מתלבשת, מתאפרת, מסתדרת, נעמדת מאחורי הווילון וכשהוא נפתח - היא יוצאת לרחוב. זה ריגש אותי כי זה כאילו מרמז שההופעה האמיתית שלנו היא לא ההופעה שאנחנו נותנים (אם בכלל) על במה, אלא החיים שאנחנו חיים ביום יום. בגלל זה לפי דעתי בכל יום, כשקמים בבוקר ויוצאים מהבית, צריך להרגיש כאילו עולים להופיע. אני חושבת שזאת הרגשה טובה.